דליה מאירי נולדה בשנת 1951 במושב מולדת.
היא סיימה את לימודי האמנות באקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל ב-1976. השתלמה בפיסול בשיש בקרארה, איטליה, מרכז השיש העולמי. מאוחר יותר למדה פיסול באבן קשה באוסטריה. היא לימדה פיסול במכללת עמק יזרעאל ובמכללת אורנים.
מאירי אינה מהססת לשאוב השראה מתרבויות שונות ומרוחקות, כמו מצרים העתיקה, פסלי בזלת יפניים, התרבויות הפרה קולומביאניות בדרום אמריקה ועוד. עבודתה של דליה מאירי מתאפיינת במודעות גבוהה לסביבה בה מוצבים פסליה, והעבודות נעשות בדרך כלל על בסיס דיאלוג בין היצירה, לבין הסביבה בה היא ממוקמת. עם זאת נחשבת עבודתה ל'ישראלית' במובן, שכל הנושאים בהם היא עוסקת קשורים גם לארץ ולהיסטוריה שלה.
הפיסול שלה מבוסס על שימוש באבן מקומית (אף זכתה לכינוי 'האמא של הבזלת'). היא שואבת מהאידיאולוגיה של האמנים הכנענים, ומתייחסת למה שקורה בישראל. רבות מיצירותיה מתייחסות למבנים עתיקים ומאזכרות מתקנים חקלאיים קדומים.
מאירי הקימה מספר אתרי הנצחה ברחבי הארץ ופסלי חוץ רבים. היא הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות ובסימפוזיונים חשובים בארץ ובעולם. זכתה בפרס קולינר לאמנים צעירים (1978) ובמלגת השתלמות בעיצוב גנים יפניים ביפן מטעם קרן שרת (1980).
במרחק לא גדול משפת המכתש ובמקביל אליה, הציבה דליה מאירי כחמש קבוצות של שורות אבנים גדולות ושטוחות הנשענות זו על זו באלכסון.
האסוציאציה הראשונית העולה למראה זוגות האבנים הנשענות זו על זו, היא של משהו דמוי אהל. אבל כבר במבט שני, מתגברת התחושה של אי-יציבות, של קריסה, שתתרחש בעוד רגע קט.
"המכתש" אומרת מאירי, בהתייחסה לגיאולוגיה של המכתש, "מתאפיין באלכסונים החזקים שבו, היוצרים תחושה של אי-יציבות והתרגשות של סכנה".
ואכן, מדגיש מערך המצלעות התומכות זו בזו, יותר מכל, את הדימוי של המבנים הגיאולוגיים, וממחיש בדרך מטאפורית את הקריסה העצומה של ההר שיצרה את המכתש.
