סיפורו המרתק של הפארק לפיסול מדברי על שפת מכתש רמון קשור ליישוב הנגב, להכרה עולמית באמנות ישראלית ובאמנים ישראלים, לקשר העמוק של האמנים להיסטוריה של הארץ ולנופיה ולהתפתחות האמנות הישראלית.
רקע
בשנת 1959 התקיים בסנט מרגרטן שבאוסטריה הסימפוזיון הבינלאומי הראשון לפיסול, שיזם הפסל האוסטרי קרל פרנטל, וביסודו עמד הרצון ליצור דיאלוג בין אמנים ממדינות ומלאומים שונים ולקרב ביניהם, על רקע הנתק והריחוק שיצרה המלחמה הקרה. כמו כן נועד הסימפוזיון לעודד את האמנים לצאת מבין ארבעת הקירות של הסטודיו או של הגלריה ולפעול במרחב הפתוח.
מאז, סימפוזיונים בינלאומיים לפיסול נהיו נפוצים, ובמשך השנים התקיימו אירועים דומים בכל רחבי העולם, החל בגרמניה ובצרפת, דרך ארצות הברית ועד יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה. בחלק מן המקומות נהפכו הסימפוזיונים הללו לאירוע קבוע.
הקמת הפארק
בשנת 1960 הוזמן האמן הישראלי קוסו אלול להשתתף בסימפוזיון הבינלאומי השני בסנט מרגרטן. השילוב של מפגש בין אמנים מלאומים שונים ויצירה במרחב הפתוח והפראי שבה את לבו, והוא חשב כי סימפוזיון כזה שיתקיים בארץ יביא לאמנות הישראלית הכרה בינלאומית. על בסיס הקשרים שנוצרו בינו ובין האמנים שפגש באירוע באוסטריה, הזמין אלול שבעה מהם, אשר רובם הפכו לאמנים ידועי שם במרוצת השנים, להשתתף בסימפוזיון הפיסול הראשון בארץ (בקטלוג הראשון של האירוע אמנם מוצהר כי האמנים נבחרו על ידי ועדת מומחים, שהורכבה במיוחד לשם כך, אך למעשה את כולם הכיר אלול בסימפוזיון ההוא). בנוסף לאמנים מרחבי העולם הזמין אלול עוד שני אמנים ישראלים, שכבר החלו לעשות לעצמם שם באמנות הישראלית, דב פייגין ומשה שטרנשוס.
יְגַר שָׂהֲדוּתָא
השם שנבחר לסימפוזיון, שהתקיים ב-1962, היה "יְגַר שָׂהֲדוּתָא", ו"בא לסמל ברית… בין אמנים בני עמים שונים, שבאו ליצור בצוותא", כפי שנכתב בקטלוג הראשון של הסימפוזיון. זהו השם אשר העניק לבן הארמי לגלעד האבנים שהקים עם יעקב, כעדות לברית שכרתו ביניהם: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד" (בראשית לא, מ"ו-מ"ז).
יותר משהשם הארמי מייצג את הברית בין "אמנים בני עמים שונים", הוא מסמל את הקשר עתיק היומין של הישראלי החדש לארצו. במבוא לקטלוג השני של האירוע כתב האדריכל אבא אלחנני, ששימש יו"ר המדור לאמנויות פלסטיות במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות: "האדם מאז ומקדם ראה באמנות שפה בינלאומית מאחדת ומקרבת בני אדם ועמים".
הבחירה במצפה רמון נומקה בהוד הקדומים של נופי המדבר. ואכן, אין חולק על עוצמתו של נוף המכתש, אשר באה לידי ביטוי ביצירותיהם של כל משתתפי הסימפוזיון ב-1962. סיבה נוספת לבחירה במצפה רמון הייתה שמדובר ב"יישוב צעיר בנגב והוא מסמל את המדינה, שכל לבה נתון להפרחת שממות ויישובן", כפי שנכתב בקטלוג הראשון, וכן ש"הנגב הוא האתגר הגדול של המדינה", כפי שכתב אלחנני בקטלוג השני.
האמנות עצמה הייתה כמובן חשובה לא פחות ונמנתה עם המטרות המוצהרות של האירוע במצפה רמון. כפי שנכתב בקטלוג הראשון, "פסלים במרחב יקרבו אותנו לאמנות לא פחות ממוזיאונים גדולים, חשובים ויקרים". גם ההיבט הכלכלי-תיירותי לא נשכח, כמאמר הקטלוג הראשון: "אין גם ספק שגן פסלים בנגב ישמש מוקד התעניינות לתיירים נאורים".
עשרת האמנים שהגיעו למצפה רמון באביב של שנת 1962 התגוררו בעיירה בתנאים חלוציים במשך עשרה שבועות. במשך תקופה זו הרגישו תושבי העיירה, ובמיוחד הילדים, שותפים מלאים ליצירה האמנותית. כל אמן בחר את החומר שבו עבד. חמישה אמנים (אגוסטין קרדנס, קוסו אלול, משה שטרנשוס, יאנס לנסי וקרל פרנטל) בחרו לעבוד באבן גיר, ואילו השאר בחרו כל אחד בחומר שונה: דב פייגין עבד בכורכר, יסואו מיזואי בדולומיט מקומי, פטריסיה דיסקה בחרה בגרניט שהובא מאזור אילת, ג'וזף ויס עבד בבזלת וז'ק מוסקאל יצק עבודה בבטון.
הפסלים שנוצרו בסימפוזיון של 1962 הם מופשטים ותואמים את רוח הפיסול של המחצית השנייה של המאה העשרים. רובם – למעט אלה של קרדנס ושל מיזואי, שנעשו בהשפעה סוריאליסטית ופסלו של פייגין, שנעשה בהשפעה כנענית – מצייתים לגיאומטריזציה הרווחת באמנות האירופית והאמריקאית של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. הפסלים הם צורות במרחב, מונומנטליים, מתנשאים אל על וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. אמנם כולם מתייחסים אל הנוף שאליו הם משקיפים, אך ההתייחסות הזאת היא בעיקרה פואטית או מטפורית.
יוזמת השלב השני
במשך כ-25 שנה עמד אזור הפסלים מוזנח ואף שימש אתר אשפה ושפיכת פסולת בניין. ואז, באמצע שנות השמונים, החליט עזרא אוריון, איש מדרשת בן-גוריון ואמן רב מוניטין בזכות עצמו, לשקם את האתר ולתגבר אותו, בעזרת מתווי פסלים גיאומטריים שיוצבו שם על ידי אמנים ישראלים בני הזמן.
בתפקידו כאוצר הפארק גייס אוריון את הקרן הקיימת לישראל, שהחלה בניקוי האתר. בשלב הראשון הזמין שישה אמנים (דב הלר, דליה מאירי, חוה מחותן, דוד פיין, נעם רבינוביץ' ואיצו רימר) להצטרף אליו. החלטת האוצר, שהייתה מקובלת על כל המשתתפים ותאמה את גישתם האמנותית, קבעה כי הפסלים ישאפו ליצור דיאלוג עם תוואי השטח וכי ייעשה שימוש בסלע מקומי, מפסולת מחצבות האבן שפעלו מצפון לעיירה. לכל אמן הוקצתה משבצת של 100X100 מטרים על שפת המצוק.
באביב 1986 נערך הסיור הראשון באזור, וכל אמן בחר את משבצת הקרקע שבה יקים פסלו. בהמשך אותה שנה נערכו סיורים נוספים להכרת השטח ולבחירת האבנים המסוימות, והוקצו כשלושים פלחי סלע לכל אמן ופסל. הפסלים עצמם הוצבו במקום במשך כשבועיים בסוף אוגוסט 1986, בעזרת ציוד מכני כבד של הקרן הקיימת לישראל.
בשנת 1988 הוקמו שלושה פסלים נוספים – של נעם רבינוביץ', של ברני פינק ושל סלו שאול, אשר הקמתם התעכבה מסיבות שונות. ב-1995, במסגרת אירועי "דו-קיום" במצפה רמון, ביוזמת האמן יגאל עוזרי ובסיועו של אוריון, הציב מיכה אולמן את פסלו "ספלולים".
חווית הביקור
המבקר בפארק יכול להבחין בקלות בהבדל המשמעותי בין הפסלים מ-1962 לאלה של שנות השמונים, ובעיקר בולט לעין ההבדל בגישה הבסיסית אל המהלך האמנותי. אמני השלב הראשון עבדו כולם באבן יחידה המתנשאת כלפי מעלה. אף על פי שכל הפסלים נעשו בשפה מודרניסטית ומופשטת, האמנים חצבו או סיתתו את יצירתם מתוך האבן, על בסיס הגישה הקלאסית של גריעה, בעיקר בעזרת פטיש ואזמל. הפסלים של שנות השמונים עבדו כולם על פריסה של סלע גולמי, שהעקבות היחידים למעשה ידי אדם שנותרו בו הם עקבות כלי המחצבה. רוב הפסלים נוצרו בפעולה של הצבת האבנים בשטח, על פי רוב תוך שימוש בתוואי השטח שבו נבנה הפסל, כמעט עד כדי התמזגות בו בחלק מהיצירות.
הבדל נוסף בא לידי ביטוי בבחירת האבנים: אמני השלב הראשון בחרו מגוון של חומרי גלם, ובהם כורכר, גרניט, בזלת ואפילו בטון. אמני השלב השני עשו שימוש בסלע דולומיט מקומי מסיבי. ההבדל בבחירת החומרים מעיד גם על ההבדל בעמדה הבסיסית כלפי פיסול בנוף. למרות השפעתו של נוף המכתש הנשגב על יצירתם, התעניינו המשתתפים בסימפוזיון של 1962 בעיקר ביצירה, ופחות בקשר שלה אל הסביבה המסוימת שבה היא מוצבת. ב-1986 נקטו האמנים מראש גישה המעמידה את הסביבה הנופית, הגיאולוגית והאנושית בחשיבות זהה לזו של הביטוי האישי. רובם אכן הפכו את המבנה ואת הצורניות של השטח לחלק אינטגרלי מעבודתם האמנותית.
בקטלוג הפארק שיצא לאור בשנת 1988 כתב אוריון: "בהר הנגב מצויים אלפי אתרים של נוכחות אדם, בנויים מאבן מקומית, בבנייה אופקית ונמוכה, חלקם קיומיים… וחלקם רוחניים". הוא גם הביע את דעתו על מהות הפיסול: "פיסול הוא עיצוב מסות על ידי כוחות בחלל ובזמן. יש פיסול טקטוני, פיסול איאולי, פיסול וולקני, פיסול מטאוריטי. מכתש רמון הוא תוצאה של פיסול טקטוני ופיסול אירוזיבי, הנוצר והולך זה מיליוני שנה. הפארק הוא אופן של הצטרפות אנושית לתהליכי הפיסול הענקי הזה".
עבור המבקר בפארק, דבריו הפיוטיים של אוריון נהפכים לחוויה ממשית, אל מול נשגבות הנוף ומראה הפסלים, של שני השלבים גם יחד, הכופים עליו להגות במעשיו של האדם ובאפסותו לנוכח מעשה הבריאה.
שיפוץ הפארק
משרד התיירות, באמצעות החברה הממשלתית לתיירות ובשיתוף המועצה המקומית מצפה רמון, יזם בשנת 2016 את המשך פיתוח הפארק. הפרויקט הוא חוליה ברצף של טיילות ושבילים נופיים על מצוק המכתש, שראשיתם בבית ספר שדה הר הנגב, המשכם בשביל נופי הר גמל, טיילת אלברט, מרכז המבקרים ושביל טיול ממזרח למלון בראשית בואכה הפארק לפיסול מדברי.
מטרת הפיתוח הנופי כפולה: ביום, יצירת חוויה ייחודית ומושכת קהל, בהתאם לרוח המקום, שבה נחשף המבקר, דרך מוזיאון פתוח, לפסלי הנוף הרבים. בלילה, במעבר למרחב שמורת שמי לילה, מתאפשרת חוויה רוחנית שונה לחלוטין של האדם במדבר תחת כיפת השמים. כמו כן, במסגרת הפיתוח מונגשים הפסלים לבעלי מוגבלויות.
פרויקט השיפוץ כולל הסדרת מקומות חניה, נטיעת עצים, ניתוב הקהל דרך שביל נגיש הכולל נקודות מנוחה ומידע על הפסלים, פיתוח מוקד תצפית ייחודית ומונגשת על שפת המצוק, שיקום אזורים מופָרים ויצירת הזדמנויות חדשות לפעילויות של אמנים, של תיירנים ושל הקהילה.
כתב: איצו רימר
