דב פייגין נולד באוקראינה בשנת 1907 לאב חייט.
כבר בגיל צעיר התגלה כשרונו האמנותי והוא קיבל שיעורי ציור. עם עלייתו לארץ ב-1927, הצטרף לקיבוץ אפיקים. בשנות השלושים נסע ללמוד בביה'ס לאמנויות דקורטיביות בפאריס. עם חזרתו לארץ ב 1937, הצטרף לאגודת הציירים והפסלים והציג בתערוכות רבות בארץ.
בתחילת דרכו, הייתה אמנותו של דב פייגין פיגורטיבית למדי והושפעה מהאמנות האימפרסיוניסטית. במחצית שנות הארבעים הפכו יצירותיו למופשטות ומינימליסטיות. עם הצטרפותו לקבוצת 'אופקים חדשים', פיתח פייגין סגנון פיסול מופשט, המבוסס על צורות גיאומטריות. עם זאת, בהרבה מעבודותיו, נשמר קשר לדימויים מהטבע; בעלי חיים, ציפורים ודמויות אנושיות.
הדמויות המופשטות ברבים מפסליו מאזכרות פיסול מהמזרח הקדום ('חיה' בתפן, 'חיה' במוזיאון תל-אביב, 'קומפוזיציה' בבסיס חיל האוויר בפלמחים ועוד). הן מצביעות מן הסתם על הקשר שקיים בצעירותו עם החבורה הכנענית בסטודיו של דנציגר.
פייגין זכה לכמה פרסים חשובים (פרס דיזנגוף ב 1942 וב 1948, פרס סנדברג 1985 ועוד). פייגין ייצג את ישראל בביאנלה של ונציה (ב 1948 וב 1962), השתתף בתערוכות קבוצתיות חשובות והציב פסלים רבים במרחב הציבורי הישראלי.
דב פייגין נפטר בשנת 2000.
למרות שדב פייגין נחשב בשנות הארבעים לחלק ממגמת 'הפיסול הצרפתי', שהתנגדה לקבוצת דנציגר הכנענית, יש בפסל הכורכר המוצב בפארק, חזרה מסוימת למורשת המזרחית הקדם-קלאסית, ברוח הרעיונות הכנעניים.
הפסל מורכב משתי אבני כורכר מסיביות, המונחות זו על זו ויוצרות דימוי של טוטם או אליל קדמוני. במרכזן של האבנים, חצובים באופן גס וחופשי למדי, פסים אנכיים המסתיימים במעגל דמוי ראש אדם. בשני צדיו, עיצב פייגין בליטות הנראות כתיאור מופשט של ידיים אנושיות.
עם היותו של הפסל מופשט לחלוטין, אי אפשר להשתחרר מן התחושה שהפסל רצה לעורר בצופה תחושה של נשגבות, אולי אפילו עמידה מול אל קדמון.
האסוציאציה הזו מתקיימת גם בפסליו המאוחרים של פייגין, אשר למרות הסגנון המופשט הגיאומטרי שלהם, נשאו גם הם משמעויות סימבוליות.
