משה שטרנשוס נולד בגליציה, בשנת 1903, לאב סוחר תבואה ובעל תחנת קמח.
בגיל 23 הגשים את חלום ילדותו ועלה לארץ, ללמוד באקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל. בתקופת לימודיו היה מקורב לפרופסור בוריס שץ, ששלח אותו ללמוד, בשנים 1930-1934, בבית הספר לאמנויות דקורטיביות בפריס.
בפריס נחשב לתלמיד מצטיין ואף זכה כתלמיד, לעיטורי כבוד והשתתף בתערוכות יוקרתיות.
שנתיים לאחר שובו לארץ, הקים ביחד עם הצייר אהרון אבני את הסטודיו לציור ופיסול, שהפך ברבות השנים למכון אבני, אשר חינך כמה ממי, שהפכו להיות מחשובי האמנים הישראלים. בין תלמידיו נמנתה גם האמנית רות צרפתי והשניים נישאו בשנת 1949.
תחילת דרכו של שטרנשוס כאמן, התאפיינה בפיסול ריאליסטי ניאו-קלאסי בהשפעת אריסטיד מאיול. בהמשך, יצר פסלים בהשראת האמנות הכנענית הקדומה ואמנות פרימיטיבית לסוגיה השונים, כנראה בהשפעת הגישות המודרניסטיות שפגש בפאריס בעבודותיו של פיקאסו שהושפעו ממסכות אפריקאיות.
משנת 1939, השתתף שטרנשוס בכל התערוכות של אגודת הציירים והפסלים. בשנת 1948 היה ממקימי קבוצת אופקים חדשים ובתערוכתה השנייה הציג פסל מופשט ראשון. בניסיון להתנתק מ'רומנטיקה של חולות וגמלים', כפי שקרא גדעון עפרת לאמנות הארצישראלית של ראשית המאה, יצר שטרנשוס פסלים קטני מידות של בני אדם כהרים, ומבני סלע כדמויות אנושיות.
שטרנשוס התרחק מפרסום והעדיף לצפות מביתו על המתרחש באמנות הישראלית, כפי שמציין ההיסטוריון וחוקר האמנות גדעון עפרת.
את מירב מאמציו הקדיש להוראה במכון אבני ומעט מיצירותיו מוצגות במקומות ציבוריים. עם זאת הוא זכה להוקרה רבה, כמי שהביא את ההפשטה הבלתי מתפשרת לפיסול הישראלי. הוא אף זכה פעמיים לפרס דיזנגוף בשנים 1954 ו 1956.
משה שטרנשוס נפטר ב1992 בתל אביב.
על גבי עמוד אבן גבוה, מוצבות שתי אבנים אופקיות, שכל אחת מהן פונה לכיוון שונה. מעליהן מוצבת אבן שלישית, קטנה בהרבה.
שתי האבנים הגדולות חורגות מהעמוד עליו הן מונחות ויוצרות תחושה של תנועה חריפה, עד כדי כך, שהן ספק נשמטות ממקומן, ורק האבן הקטנה בראשן מונעת את נפילתן.
שטרנשוס הקדים לעבודה הסופית עשרות רישומי הכנה ומספר לא קטן של דגמים. התכנון המדויק ניכר בפסל עצמו.
יש בפסל תחושה של משחק גבולי, עם שיווי המשקל של האבנים, והוא יוצר תחושה של משהו חי, שהוקפא בדרך מסתורית.
האבנים הפונות לכיוונים מנוגדים, מעוררות דימוי של הפניה הצדה או לאחור, ממש כפי שהיינו עשויים לדמיין את אשת לוט, מפנה את מבטה לאחור.
תחושת הדיוק ותשומת הלב לכל צורה ולכל תנוחה של כל אחת מהאבנים ושל היחסים ביניהן, מוסיפה לפסל כולו נופך אצילי ואלגנטי.
